חזות נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 25.02.13, בירושלים.

2. לטענת התובע, לאחר שפנה שמאלה נסע בנתיב הימני, והנתבעת שהגיעה מימינו התפרצה לנתיבו, ככל הנראה בכוונה לחצות את הנתיב לצידו השמאלי של הכביש, ופגעה ברכבו לאורך הצד הימני.

3.לטענת הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), פנתה ימינה והשתלבה בנתיב בכביש, כאשר התובע נסע משמאלה, ומסיבה לא ברורה סטה התובע מנתיב נסיעתו לנתיב הימני בו נסעה, ובכך גרם לתאונה.

4.במהלך הדיון, העידו הצדדים בלבד. ברכבו של התובע היו שני נוסעים, שאינם מוכרים לו אישית, אשר לא זומנו על ידו להעיד (חרף העובדה כי הדיון הקודם נדחה, בשל אי זימון הנתבעת 1, כאשר התובע ציין שיזמן את עדיו לדיון הנדחה). ברכבה של הנתבעת – כתבת קול ישראל - היה צלם עיתונות שלא זומן להעיד, בטענה כי הצלם לא שם לב למתרחש בעת התאונה ולא יוכל לתרום דבר בעדותו.

דיון והכרעה

5.    מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

6. אינני זוקפת לחובתו של התובע את העובדה שלא זימן את הנוסעים ברכבו. אמנם, ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980], בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו:

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

הנוסעים ברכבו של התובע היו עדים אובייקטיביים, ככל ששמו לב למתרחש. עדות כזו משקלה רב, ואילו היה מי מהם מגיע ותומך בעדותו בגרסת התובע, היה בכך לחזקה באופן ממשי ואף אפשר שהיה בה כדי להכריע במחלוקת. מנגד, קשה לקבל כי אדם היושב ברכב שמעורב בתאונה, אינו מודע לסביבתו מיד לאחר הפגיעה. מצופה מאדם כזה, מן היישוב, שידע להעיד על ההתרחשות מיד לאחר האירוע (אפילו אם לא על מה שהתרחש קודם לכן); באיזה נתיב היו בעת התאונה; מה היה מסלול נסיעתם המתוכנן; היכן היה רכבו של התובע מיד לאחר הפגיעה וכד'. ואם הדבר נכון לגבי כל אדם, לא כל שכן כאשר עסקינן בצלם עיתונות וכל איש תקשורת, שפתוח במיוחד לסביבתו ורגיל להיות בעל מודעות גדולה להתרחשויות בקרבתו.

מאחר שבמקרה דנן, המחדל של אי זימון עדים רובצת לפתחם של שני הצדדים, לא מצאתי כי יש בכך כדי לחזק את גרסתו של אחד הצדדים או להחליש את האחרת.

7.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ראיתי את תמונות הנזק ושמעתי את שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי שני הצדדים אחראיים במשותף לאירוע התאונה, וזאת כפי שיפורט להלן.

8. בהתאם לתמונות הצומת שהוצגו לעיוני, נוהגים כלי רכב להיכנס לצומת מכיוון נסיעתה של הנתבעת ומיד "לחתוך" שמאלה, והובהר כי הנתבעת עובדת ב"קול ישראל" הנמצא בצדו המרוחק של הכביש. אמנם, במקרה דנן קשה לקבל כי הנתבעת לא תבחין ברכב התובע – שהוא רכב מסחרי גדול וארוך במיוחד – ותבחר לסטות שמאלה לתוך רכבו הנמצא ממש לפניה. עם זאת, נראה כי לא מדובר בסטייה ממשית וחדה של הנתבעת לנתיב נסיעתו של התובע, כי אם סטייה קלה יחסית, שהביאה לשפשוף ושריטות לאורך רכבו של התובע, ולא למעיכות כלשהן.

9.מכאן אני מסיקה כי הנתבעת, במהלך פנייתה ימינה, נכנסה מעט לתוך נתיב נסיעתו של התובע, כאשר זה חלף על פניה ובסמוך מאד אליה, באופן שנוצר מגע בין הפינה השמאלית הקדמית ברכב הנתבעת לצדו הימני של רכב התובע, החל מהדלת הקדמית - ובשל תנועת רכב התובע לפנים, נמשכת השריטה והשפשוף ברכבו לאורך הצד הימני.

כניסה זו של הנתבעת לנתיב נסיעתו של התובע – ואין מדובר בהכרח בכניסה כדי לחצות את הכביש, ואפשר שהיה בה רק רצון להשתלב בתנועה בנתיב הימני – מטילה עליה אחריות לאירוע התאונה.

10.מנגד, התובע – שיכול להבחין בכל הרכב המגיעים מימינו, בעת שהוא סיים לפנות שמאלה ולפני שהגיע למקום ההצטרפות של הפונים ימינה לתוך נתיב נסיעתו – יכול היה להתרחק מעט משולי הנתיב, כדי להימנע מיצירת סיכון ומקרבה יתרה לרכבים המגיעים מימין. אני סבורה שגם בשים לב לגודלו של רכב התובע, היה באפשרותו לאפשר "מרווח ביטחון" גדול מעט יותר, ודי היה בס"מ בודדים של מרווח כדי למנוע את התאונה.

11. לאחר ששקלתי את מידת האשמה של 2 הנהגים המעורבים אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים כך ש-70% מהאחריות מוטלת על הנתבעת ו-30% על התובע.

הנזקים

12.באשר לסכום הפיצוי, התובע הוכיח סכום נזק בסך 5,150 ש"ח (4,500 ₪ עלות תיקון הרכב, ו- 650 ₪ שכ"ט שמאי).